החלטה בתיק בש"פ 6781/13

           מונחת בפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ד' פיש) אשר דחה את ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום (כבוד השופט א' קפלן) לעצרו עד תום ההליכים.

רקע

1.        המבקש, תושב הכפר ברטעא שבאזור, הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בעבירות של הסעה ברכב של תושב זר השוהה שלא כדין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ברכב מנועי ללא רישיון, נהיגה בקלות ראש וכניסה לישראל שלא כחוק. בהתאם לכתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום לא היה בידי המבקש כל אישור או היתר לשהות בישראל או לעבוד בה. המבקש הסיע בצומת כפר קרע תושבי יהודה ושומרון השוהים בישראל שלא כדין. כשסימן לו שוטר לעצור את הרכב הוא לא ציית ותחת זאת הגביר מהירות, עקף רכבים אחרים, חצה קו הפרדה רצוף, עלה על אי-תנועה ונסע בנתיב הנגדי עד עצירת הרכב. או-אז נמלט יחד עם נוסעי הרכב עד שנעצר בתום מרדף רגלי. עתה ממתין עניינו של המבקש לקבלת תסקיר מבחן לצורך גזירת העונש.

2.        במקביל להודאתו של המבקש ושליחתו לתסקיר מבחן בתיק העיקרי, נדונה בקשת המשיבה לעצרו עד תום ההליכים. סנגורו של המבקש ביקש לשחררו בתנאים מגבילים לביתו שבאזור ודודו, אזרח ישראלי, הסכים לערוב להתייצבותו למשפט. בית משפט השלום מצא כי קיימות ראיות לכאורה נוכח ההודאה בתיק העיקרי ועל כן התמקד בשאלה האם שחרור יענה על החשש מפני אי-התייצבות במשפט. צוין כי לו היה מדובר באזרח ישראלי, הוא היה משוחרר לחלופת מעצר. בית המשפט בחן האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר באזור כנגד ערובות מתאימות, ואולם בסופו של קבע כי מאחר שתסקיר המבחן בהליך העיקרי לא יוכל לעמוד על נסיבותיו האישיות של המבקש, נראה כי מטרתו היחידה היא לשמש כפתח מילוט מהליכי השפיטה. לכך התווסף ניסיון ההימלטות מן השוטרים כמקשה על מתן אמון במבקש. לפיכך נעצר המבקש עד תום ההליכים.

3.        ערר שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום נדחה. בית המשפט המחוזי ציין כי למבקש לא עומדת עוד חזקת החפות וקיים סיכוי שיישלח למאסר בפועל. מאחר שסיום משפטו של המבקש צפוי תוך זמן קצר סבר בית המשפט כי אין חשש להתמשכות ההליכים. עוד ציין כי, הגם שהמבקש נעדר עבר פלילי, המעשים בהם הודה מעלים כי העדיף את נתיב הבריחה וקיים חשש שיבחר בו שוב בעת גזירת הדין.

           מכאן הערר שבפניי.

טענות הצדדים

4.        המבקש סבור כי יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר. לדבריו, חלופת המעצר שהציע לא נפסלה על-ידי הערכאות דלמטה שהחלטתן נעדרת הנמקה ביחס לעילת המעצר ולאפשרות להפיג החשש מהימלטות באמצעות החלופה שהוצעה. הוא מלין על הקביעה לפיה שליחתו לתסקיר נועדה לשמש אמצעי מילוט בעבורו ומציין כי נוכח גילו קיימת חובת קבלת תסקיר בעניינו. הוא מציע חלופת מעצר בתנאים של ערבות עצמית, ערבות צד ג' והפקדה כספית. עוד הודגש כי זו הסתבכותו הראשונה של המבקש והוא נעדר עבר פלילי.

           בדיון התבקשה התייחסותו של המבקש לטענה כי מדובר בערר ברשות, שכן הבקשה הוגשה לבית המשפט תחת הכותרת "ערר". בא כוחו סבור כי השאלה שמעורר ערר זה הינה האם העובדה שמדובר בנאשם שהינו תושב שטחים מונעת שחרור לחלופת מעצר. לטענתו, שאלה זו זכתה למענה שלילי בפסיקה. הסנגור ביקש לתאר את המצב הבלתי-אפשרי, כדבריו, בו מצוי המבקש, אשר נשלח בהליך העיקרי לתסקיר מבחן ובה בעת נקבע בהליכי המעצר בעניינו כי אין לשחררו בשל חוסר הטעם שבהזמנת תסקיר. לדבריו, העבירות בהן הודה המבקש הן כאלה המביאות בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר.

5.        המשיבה סבורה כי מדובר בבקשת רשות לערור שאינה עומדת בתנאים לקבלת רשות כאמור ועל כן דינה להידחות. לגוף העניין גורסת היא כי המבקש לא הציג כל טעם משכנע להתערבות בהחלטות הערכאות דלמטה. לדבריה, המבקש הורשע בעבירות חמורות, הטיעון לעונש בתיק קבוע ליום 5.12 כך שבכל מקרה אין מדובר בתקופה ממושכת. עוד הוסיפה כי בכוונת המדינה לעתור למאסר בפועל של לא פחות משישה חודשי מאסר.

בקשת רשות לערור

6.        הבקשה שבפניי נושאת כאמור כותרת של "ערר". ואולם, כעולה מההשתלשלות שתוארה לעיל, מדובר בשאלת מעצרו של המבקש בפני ערכאה שלישית במספר, לאחר שהערכאה הראשונה וערכאת הערעור הכריעו בעניין. מדובר אפוא בבקשה ב"גלגול שלישי". בהתאם לסעיף 53(א)(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים), הדיון בענייני מעצר ושחרור בגלגול שלישי מצריך קבלת רשות מבית המשפט העליון. בבש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.11) (להלן: עניין ג'ריס) נדרשתי לשיקולים המנחים בבחינת בקשה ליתן רשות לערור בגלגול שלישי בהליכי מעצר. סברתי כי אמות המידה להכרעה בבקשות רשות ערעור בפני ערכאת ערעור שניה בהליכים אזרחיים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). להלן: עניין חניון חיפה), כמו-גם בהליכים פליליים (רע"פ 9255/10 אבו עראר נ' מדינת ישראל (3.2.11)), צריכות לחול, באופן עקרוני, גם באשר לבקשות בעניין מעצר או שחרור ממעצר בפני ערכאת ערעור שניה. וזוהי המסגרת הכללית לדיון, כפי שהונחה בעניין חניון חיפהואומצה בהמשך גם לדיון בעניינים פליליים בפני ערכאה שלישית:

"לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם (המ' 863/78; בר"ע 126/81), אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. למותר לחזור ולהזכיר, כי רשימה זו איננה יכולה להיות ממצה, ואף אינה מתיימרת להיות כזאת" (עניין חניון חיפה, בעמ' 128).  

           בעניין ג'ריס הבהרתי כי לטעמי, החלתן של אמות מידה אלה על בקשות רשות לערור בענייני מעצר תאפשר דיון בפני ערכאת ערעור נוספת בסוגיות שלהן חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים, כמו-גם את פיתוח המשפט. יחד עם זאת, סברתי כי בניגוד לאופן בו מוחלות אמות המידה האמורות בענפי משפט אחרים, הרי שבענייני מעצר יש לשמור על גמישות רבה יותר באופן שתהיינה נסיבות מיוחדות אשר תצדקנה דיון בפני ערכאת ערעור שניה בלא שהעניין הנדון יעורר שאלה עקרונית ובעלת חשיבות רחבה:

"לטעמי, ראויות אמות מידה אלה לעמוד גם ביחס לבקשות לערור על החלטות כאשר בעניינים המנויים בסעיף 53 לחוק עסקינן. באופן זה מתאפשר לנאשם להביא את עניינו בפני שתי ערכאות כמתחייב, ובעניינים שלהם חשיבות משפטית, ציבורית או אחרת, באפשרותו לבקש ולהביא העניין לבירור גם בפני בית המשפט העליון, באופן שיאפשר גם את פיתוח המשפט מקום שהדבר נדרש. יחד עם זאת אני סבורה כי במקרים בהם נוכח בית המשפט כי ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות, גם בלא שהתקיימו הדרישות לפי הלכת חניון חיפה, דיון בפני ערכאה שלישית, יהא נכון, לטעמי, לגלות גמישות רבה יותר ביחס לאפשרות ליתן רשות ערעור. איני רואה לחזות מראש מה יהיו מקרים מיוחדים אלה, אך לכשיתייצבו לפנינו - נדע לזהותם". 

           העובדה שעקרון מנחה דומה הוחל בענפי משפט שונים ביחס למקרים בהם תינתן האפשרות להביא עניין לבירור משפטי בפני ערכאה שלישית בתחומי משפט שונים, משקפת את האיזון שמבטא העקרון המנחה האמור בין סופיות הדיון לצורך בהכרעה בסוגיה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, בפיתוח המשפט ובשמירה על בהירות משפטית, איזון המתחייב ככלל ביחס לכל הכרעה שיפוטית. ואולם, יישומו של העקרון המנחה שונה מענף משפטי אחד למשנהו, בהתאם למאפייניו הייחודיים של כל ענף משפטי. על רקע זה עמדתי בעניין ג'ריס כי בעניינים של מעצר ושחרור ממעצר - סוגיות שבליבן פגיעה אפשרית בזכות לחירות - נדרשת גמישות רבה יותר במתן רשות לערור. אופן עשיית השימוש בגמישות זו יתגבש ויעוצב ממקרה למקרה ולא ניתן, לטעמי, לנסות ולהגדירו מראש. נראה כי בפועל, כך אכן קורה (וראו למשל: השופט דנציגר, בש"פ 684/12 ברטלר נ' מדינת ישראל (31.1.12); השופטת ברק-ארז, בש"פ 1361/13 מדינת ישראל נ' פלוני(22.2.13) וכן בש"פ 5808/13 ספרוב נ' מדינת ישראל(28.8.13)).

7.        לאחר ששמעתי את טענות הצדדים סבורני כי המקרה שבפנינו הוא ממין העניינים המצדיקים מתן רשות לערור. כפי שעלה מטיעוני הצדדים, הגם שעצם שאלת היתכנות השחרור של תושבי שטחים לחלופת מעצר נדונה כבר בפסיקת בית משפט זה, הרי שחוסר האחידות בפסיקת בתי המשפט בסוגיה מצריך הנחת עקרונות מנחים להפעלת שיקול הדעת בשאלה זו. החלטתי על כן לעשות שימוש בסמכותי ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערר על פי הרשות שניתנה.

מיקוד הסוגיה

8.        הדיון בסוגיה ממוקד לשלב בחינת היתכנותה של חלופת המעצר, לאחר שבית המשפט נוכח בקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בלבו ניצבים תושבי האזור אשר שוהים בישראל שלא כדין ומנצלים את הקרבה הגיאוגרפית בין ישראל לאזור לשם כניסה לישראל ללא ההיתרים הנדרשים, מי לצורך עבודה, מי לצורך ביצוע עבירות פליליות, ולמרבה הצער, לעיתים, גם מי שפניו מועדים לביצוע פעילות חבלנית עוינת בתוך ישראל.